בספרו 'חברת השקיפות' (2012), הפילוסוף הדרום קוריאני ביונג צ'ול האן משתמש במטאפורה הפנאופטית של מישל פוקו כנקודת המוצא למושג הפנאופטיקון הדיגיטלי אותו הוא מפתח. במושג זה הוא מתייחס לשקיפות חדשה, מוחלטת, כזו המאפשרת לראות את הכל בעזרת האמצעים האלקטרוניים, וקודם כל, את פרטיותו של כל אדם. הלה כולל את הרשתות החברתיות, את יוטיוב ואת הכלים של גוגל - Earth, Maps, Glass ו-Street View.
לקוריאה הדרומית ההיפר-מחוברת יש את מהירות הגלישה המהירה בעולם, והיא מהווה את המעבדה הנועזת ביותר בחברת השקיפות, מעין "ארץ הקודש" של ההומו-דיגיטל, שהטלפון הנייד שלו הוא שלוחה ישירה של היד אשר דרכה הוא "חוקר" את העולם.
השליטה הפאנאופטית בחברה הממושמעת פעלה דרך הפרספקטיבה הליניארית של המבט שצפה מן מגדל המרכזי. האסירים לא ראו זה את זה – וגם לא יכלו לצפות בשומר ממרחק - והיו מעדיפים שלא להיות תחת פיקוח על מנת לזכות במעט חופש. הפנאופטיקון הדיגיטלי, לעומת זאת, מאבד את האופי הפרספקטיביסטי שלו; במטריצה הקיברנטית כולם יכולים לצפות בכל השאר וכולם חושפים את עצמם על מנת להיראות. נקודת השליטה היחידה שהיתה למבט האנלוגי נעלמת: עכשיו הצפיה מתבצעת מכל הזוויות. אבל השליטה נמשכת – באופן אחר – והיא הופכת יעילה אף יותר. כי כל אדם מעניק לכל היתר את האפשרות לצפות בפרטיות שלו, ויוצר בכך פיקוח הדדי. ראייה מוחלטת זו "מורידה את החברה השקופה לשפל, עד שהיא הופכת לחברה של פיקוח. כל אחד שולט בכל אחד", כתב הפילוסוף.
(...) המסה על 'חברת השקיפות' מסתיימת בקביעה כי העולם מתפתח לכדי פנאופטיקון אחד גדול בו אף קיר אינו חוצץ בין החוץ לפנים.