A theme of the age, at least in the developed world, is that people crave silence and can find none. The roar of traffic, the ceaseless beep of phones, digital announcements in buses and trains, TV sets blaring even in empty offices, are an endless battery and distraction. The human race is exhausting itself with noise and longs for its opposite—whether in the wilds, on the wide ocean or in some retreat dedicated to stillness and concentration. Alain Corbin, a history professor, writes from his refuge in the Sorbonne, and Erling Kagge, a Norwegian explorer, from his memories of the wastes of Antarctica, where both have tried to escape.
And yet, as Mr Corbin points out in "A History of Silence", there is probably no more noise than there used to be. Before pneumatic tyres, city streets were full of the deafening clang of metal-rimmed wheels and horseshoes on stone. Before voluntary isolation on mobile phones, buses and trains rang with conversation. Newspaper-sellers did not leave their wares in a mute pile, but advertised them at top volume, as did vendors of cherries, violets and fresh mackerel. The theatre and the opera were a chaos of huzzahs and barracking. Even in the countryside, peasants sang as they drudged. They don’t sing now.
What has changed is not so much the level of noise, which previous centuries also complained about, but the level of distraction, which occupies the space that silence might invade. There looms another paradox, because when it does invade—in the depths of a pine forest, in the naked desert, in a suddenly vacated room—it often proves unnerving rather than welcome. Dread creeps in; the ear instinctively fastens on anything, whether fire-hiss or bird call or susurrus of leaves, that will save it from this unknown emptiness. People want silence, but not that much. | אחד ממאפייני תקופתנו, לפחות בעולם המפותח, הוא שאנשים משתוקקים לשקט ולא מצליחים למצוא אותו. שאגת התנועה, צפצופם הבלתי פוסק של טלפונים, הודעות כריזה דיגיטליות באוטובוסים וברכבות, טלוויזיות רועמות אפילו במשרדים ריקים, זו סוללה אינסופית של הסחות דעת. המין האנושי מתיש את עצמו עם רעש וכמה להיפוך שלו - בין אם בטבע, על הים הרחב או במקום מפלט כלשהו המיועד לדממה וריכוז. אליין קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממקום המסתור שלו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר נורבגי, כותב מזכרונותיו על שממות אנטארקטיקה, לשם שניהם ניסו לברוח. ועם זאת, כפי שמר קורבין מציין בספרו "היסטוריה של שקט", כנראה שאין רעש רב יותר מכפי שהיה בעבר. לפני הצמיגים הפנאומטיים, הרחובות היו עמוסים בקרקושם מחריש האוזניים של גלגלים עם חישורי מתכת ופרסות על אבן. לפני הבידוד מרצון באמצעות טלפונים ניידים, אוטובוסים ורכבות המו מקולות שיחה. מוכרי עיתונים לא השאירו את מרכולתם בערימה אילמת, אלא הכריזו עליה במלוא גרון, וכך עשו גם סוחרי דובדבנים, סיגליות ודגי מקרל טריים. התיאטרון והאופרה היו תוהו ובוהו של קריאות פליאה וצעקות בוז. אפילו בכפרים איכרים זימרו שעה שעבדו בפרך. עכשיו הם לא שרים. מה שהשתנה הוא לא רמת הרעש, שגם במאות קודמות עוררה טרוניות, אלא רמת הסחות הדעת, שתופסות את המקום שהשקט עשוי לפלוש אליו. פרדוקס נוסף מרחף, כי כאשר הוא בכל זאת פולש - במעמקי יער אורנים, במדבר העירום, בחדר שהתרוקן לפתע - לעתים קרובות הוא מתגלה כמטריד במקום מבורך. החרדה מתגנבת פנימה; האוזן ננעלת באופן אינסטנקטיבי על כל דבר, בין אם יהיה זה לחשוש אש או ציוץ ציפור או אוושת עלים, שיציל אותה מהריקנות הלא נודעת הזאת. אנשים רוצים שקט, אבל לא עד כדי כך. |